אלכסנדר בוגט

האמן בעל השם העולמי ממוצא יהודי – מארק שאגאל נולד ב-1887 ברוסיה הצארית בעיר ויטבסק (כיום בלארוס). הוא נפטר בשנת 1985 בסן-פול-דה-ואנס בחבל פרובאנס שבדרום מזרח צרפת. שאגאל היה אמן רוסי, בלארוסי וצרפתי, אולם את מרבית חייו הוא חי בצרפת. כישרונו שילב לא רק אמנות, אלא גם פואמה. אודות חייו ויצירתיותו של שאגאל ניתן למצוא באין ספור פרסומים ומאמרים, כולל מספר חיבורים מאת האמן עצמו, "מלאך מעל הגגות", "העולם שלי. האוטוביוגרפיה הראשונה של שאגאל. זיכרונות. ראיון", "על אמנות ותרבות" ו-"חיי". אותי עניין הקשר של האמן עם ארץ ישראל, ביקוריו הראשונים והאחרונים, השפעת הרשמים שהתקבלו על עבודותיו והיצירות המונומנטליות שנוצרו בישראל. בזיכרונותיו והרהוריו על אמנות, מתוך "על אמנות ותרבות", מספר שאגאל אודות פגישתו עם חיים נחמן ביאליק בברלין, על היכרותם ואיך בשנת 1931 הוא ומשפחתו יחד עם ביאליק הפליגו על אוניית קיטור לארץ ישראל. כך הוא כותב: "אני מציץ בהתרגשות למרחוק, מביט לשמיים, ואז לים – מחכה, האם הארץ המובטחת תופיע באופק...". זה היה ביקורו הראשון בארץ הקודש. ההיכרות והצעדים הראשונים בארץ ישראל עם ביאליק כמובן הותירו רושם בל יימחה אצל האמן, לימים שאגאל נזכר בביאליק כך: "הוא כמובן ענק, אין לו אח ורע ועבור היהודים הוא תמיד יהיה כזה. אמנים ומשוררים אמיתיים מוכנים לשרוף את עצמם למען העם ומצפים בתמורה רק לדבר אחד: אהבה...". אחת הסיבות לביקורו של מארק שאגאל בארץ ישראל הייתה ההזמנה של מאיר דיזנגוף - ראש העיר הראשון של תל אביב. דיזנגוף הציע לאמן לעמוד בראש הוועדה להקמת מוזיאון לאמנות בארץ ישראל. עם זאת, ממספר סיבות שאגאל לא הצליח לבצע פרויקט זה ומוזיאון לאמנות בתל אביב הוקם בלעדיו. הוא לא הגיע לפתיחה, אך בשנת 1933 תרם למוזיאון שתיים מיצירותיו.

ההכרות עם ירושלים וכל המקומות הקדושים בה, עוררו את השראת האמן בשובו לצרפת להתחיל לאייר את התנ"ך. שאגאל כתב: "הגעתי לארץ-ישראל כדי לבדוק רעיונות מסוימים, באתי ללא מצלמה, אפילו ללא מכחול. אין לי תיעוד, אין לי רשמים של תייר, ובכל זאת אני שמח שהייתי שם. מכל מקום נוהרים אל הכותל-המערבי יהודים מזוקנים לבושי גלימות צהובות, אדומות וכחולות, כובעי-פרווה לראשיהם. אין עוד מקום שתראה בו ייאוש כה רב ושימחה כה רבה; אין עוד מקום שתהיה בו מזועזע כל-כך, אך גם מאושר כל-כך לנוכח האבנים והאבק בן אלף השנים – בירושלים, בצפת, בהרים שבאדמתם טמונים נביאים על גבי נביאים".

רבות מיצירותיו בנושא התנ"כי נמצאות במוזיאון מארק שאגאל בניס, המכונה "המסר התנ"כי". הוא לא ראה עצמו כאדם דתי, לא שמר מסורת, אבל הוא תמיד נמשך לסיפורים מהתורה הקדושה, אשר אותם וודאי ספג עוד בילדותו. הוא אמר: "...שזה המקור הגדול ביותר לשירה לכל הזמנים..."

הביקור השני של האמן המפורסם היה בשנת 1951, אך הפעם כבר למדינת ישראל. שאגאל הגיע לפתיחת התערוכה הניידת הגדולה הראשונה שלו בישראל. פתיחת התערוכה התקיימה באולם התצוגה בבצלאל. בנאום הפתיחה מארק שאגאל הביע הכרת תודה עמוקה לעם, לממשלה ולמדינה על ההזדמנות לבוא ולהציג את האמנות שלו בתקופת לידתה של מדינה חדשה. בנאומו ציין האמן: "על האקדמיה היהודית שלנו למצוא תשובה בלב העם היהודי ולהתמזג עם העבר והעתיד שלנו".

בשנת 1962, בהזמנת מדינת ישראל, שאגאל יוצר את יצירת המופת המונומנטליות שלו. זוהי סדרה של חלונות, ויטראז'ים "שתים עשר שבטי ישראל" שהותקנו בבית הכנסת של בית החולים הדסה בירושלים. ובשנת 1964 הושלמה עבודת העיצוב של בניין הכנסת החדש עם טריפטיכון (יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים) של שטיחי קיר ופסיפסים.

בשנת 1969 הונפק בישראל בול "דוד המלך" המבוסס על הציור המקראי של מארק שאגאל, מעצב הבול הוא מורדכי קרופ. ובשנת 1973 הונפקה סדרת בולי דואר "חלונות שאגאל" המורכבת משני חלקים, שישה בולים בכל חלק. הבולים מציגים את הויטראז'ים של מארק שאגאל בבית הכנסת של המרכז הרפואי הדסה.

בשנת 1991 החברה הישראלית למדליות ולמטבעות (לשעבר החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות) הנפיקה את המדליה "מארק שאגאל – דוד המלך".   

פני המדליה:
ליתוגרפיה צבעונית של דוד המלך מנגן בכינור ורוקד, שזהו קטע מציורו של שאגאל "הכניסה לירושלים" מתוך שטיח הקיר המפאר את "טרקלין שאגאל" במשכן הכנסת בירושלים. מסביב לליתוגרפיה דימויים מאותו הציור בתבליט והכיתוב "דוד המלך" בעברית ובאנגלית.
גב המדליה:
מוצגת מנורת שבעת הקנים, שזהו קטע מפסיפס הקיר של שאגאל ב-"טרקלין שאגאל" בכנסת והחתימה של שאגאל.
המדליות שהונפקו היו עשויות זהב, כסף וטומבק.

מקורות מידע:

אינגו פ. ואלתר, ריינר מצגר. (1994). מארק שאגאל, בנדיקט טאשן וסטימצקי (מהדורה עברית).

Marc Chagall on Art and Culture, Introduced and annotated by Benjamin Harshav, translated by Benjamin and Barbara Harshav, 225 pp., Stanford: Stanford University Press, 2003. [English]