בוריס וולודרסקי
(המאמר פורסם לראשונה בעיתון שובל, פברואר 2017)
שנת 2016 הייתה גדושה בהנפקות בנושא יודאיקה מטעם חלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובפרט בהנפקות מטעם רוסיה, במאמר זה נסקור את פריטי הדואר שהונפקו במדינות אל במרוצת השנה החולפת אותם ניתן לצרף לאוסף היודאיקה.
רוסיה
בתחילת 2016 הנפיק הדואר הרוסי מעטפת הדפס לציון 125 שנה להולדתו של אוסיפ (יוסף) אמילייביץ' מנדלשטם (1891 – 1938), מגדולי משורריה של רוסיה במאה העשרים.
מנדלשטם נולד והתחתן במשפחה אמידה ומתבוללת וכבר מילדותו ספג מאמו, מוזיקאית ילדת וילנה, את התרבות והספרות הרוסית. בהיותו בן שש בחרה משפחתו להעתיק את מגוריה לסנקט ופטרבורג והוא הושפע עמוקות מאופייה התרבותי המפותח של העיר, המנוגד לאורח החיים היהודי הגלותי כפי שהיה מוכר במזרח אירופה.
למרות שסיגל לעצמו אורח חיים רוסי והיה רחוק מהיהדות, חווה מנדלשטם אנטישמיות על בשרו כאשר רצה להתקבל לאוניברסיטת סנקט פטרבורג ונדחה בשל הנומרוס קלאוזס, אשר הגביל את מספר הסטודנטים היהודים במדינה. לאחר שלמד כשנתיים פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה ובסורבון שבצרפת בחר להתנצר בשנת 1911 לשם קבלתו לאוניברסיטת סנקט פטרבורג. לפי עדויות שונות מנדלשטם לא קיים לאחר התנצרותו אורח חיים נוצרי.
השירה שכתב מנדלשטם לאחר לימודיו משקפת את התפתחות הפואטיקה בעשורים הראשונים של המאה העשרים וניכרת בה השפעה של זרמים ואסכולות שונות. במרוצת שנות השלושים הוא בחר להתנתק במופגן מהמדיניות הרשמית ברוסיה הסובייטית ונטל על עצמו משימה מורכבת - לבנות את התרבות החדשה מן היסודות. מכתם שפרסם בשנת 1933, בו הוא הביע התנגדות נמרצת לסטלין וכתב בין היתר [בתרגום חופשי] "אנו חיים מבלי לחוש את הארץ מתחת לרגלינו", הביא להגלייתו להרי אורל, עונש קל יחסית לעונשים שקבע המשטר הסובייטי בשל התנגדות גלויה למשטר, מאחר שזכה להתערבותו האישית של סטלין.
חרף המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי בגלות המשיך מנדלשטם בכתיבתו ובשנת 1937 פרסם את ספרו "אודה למנהיג" – הנחשב ליצירה הספרותית הטובה ביותר שנכתבה על סטלין – והוא שוחרר בעקבות זאת מהגלייתו. כשנה לאחר מכן נאסר בשנית בשל מסמך שהצביע על פעילות ריאקציונית בה היה מעורב ונשלח לעבודות כפיה במחנה אסירים במזרח הרחוק, שם נפטר בדצמבר 1938 מטיפוס ורעב.
מרבית יצירותיו של מנדלשטם השתמרו הודות לאלמנתו, שלמדה לשם כך את שיריו בעל פה. שמו טוהר על ידי הממסד רק בשנת 1987. ברוסיה נחשב מנדלשטם לסמל ההתנגדות הסמויה של חוגי המשכילים נגד משטרו הדיקטטורי של סטלין.
לרגל ציון 150 שנה להולדתו של הצייר והגרפיקאי ליאון (לב) סמואילוביץ' באקסט (1924-1866) הונפקה ברוסיה גלוית הדפס מאוירת עם בול לזכרו.
חרף המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי בגלות המשיך מנדלשטם בכתיבתו ובשנת 1937 פרסם את ספרו "אודה למנהיג" – הנחשב ליצירה הספרותית הטובה ביותר שנכתבה על סטלין – והוא שוחרר בעקבות זאת מהגלייתו. כשנה לאחר מכן נאסר בשנית בשל מסמך שהצביע על פעילות ריאקציונית בה היה מעורב ונשלח לעבודות כפיה במחנה אסירים במזרח הרחוק, שם נפטר בדצמבר 1938 מטיפוס ורעב.
מרבית יצירותיו של מנדלשטם השתמרו הודות לאלמנתו, שלמדה לשם כך את שיריו בעל פה. שמו טוהר על ידי הממסד רק בשנת 1987. ברוסיה נחשב מנדלשטם לסמל ההתנגדות הסמויה של חוגי המשכילים נגד משטרו הדיקטטורי של סטלין.
לרגל ציון 150 שנה להולדתו של הצייר והגרפיקאי ליאון (לב) סמואילוביץ' באקסט (1924-1866) הונפקה ברוסיה גלוית הדפס מאוירת עם בול לזכרו.
באקסט נולד בבלארוס למשפחה יהודית אורתודוכסית שהיגרה לסנקט פטרבורג, בשם לייב סמואילוביץ' רוזנברג. בגיל שש עשרה החל ללמוד באקדמיה לאומנויות בעיר, ממנה פרש לאחר שנתיים והחל להתפרנס מאיורי ספרים ודיוקנאות, הוא היה פעיל בחוג הפיקוויקים החדשים, אשר הביע התנגדות לאקדמיזם הצר ששלט באמנות הרוסית. בהמשך התפרסם כגרפיקאי, צייר ותפאורן והיה מעצב התלבושות של להקת הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב ועורך כתב העת "עולם האומנות" בסנקט פטרבורג.
בשנת 1903 התנצר באקסט בעקבות נישואיו בו-1909 חזר לחיק היהדות וגורש בעקבות זאת מסנקט פטרבורג. הוא עבר לגור בפריז ושם נפטר ב-1924, בין תלמידיו ניתן למנות את הצייר היהודי מארק שאגאל. במעטפה שהופיעה לזכרו מופיע ציורו של באקסט "אימה עתיקה" משנת 1908.
כמו כן הונפקה בבלארוס בשנה החולפת גיליונית זיכרון לרגל ציון 150 שנה להולדתו. בגילונית זאת ניתן למצוא את דמותו של באקסט ולצדה הציור "נוף עם ברושים", אותו צייר בשנת 1907.
פריט יודאיקה נוסף מרוסיה הוא גלוית הדפס שהונפקה להנצחתו של הסופר היהודי הידוע איליה גריגורייביץ' ארנבורג (1967-1891). ארנבורג היה גם משורר, עיתונאי מבריק, מתרגם ופובליציסט.
ארנבורג נולד בקייב למשפחה יהודית מבוססת שעברה ב-1895 למוסקבה. לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1905 הצטרף לפעילויות מהפכניות ובלתי חוקיות של הבולשביקים נגד משטרו של הצאר. הוא נעצר ב-1908 ונכלא בבית מעצר במשך כחצי שנה ובשלהי שנה זאת היגר לצרפת. בפריז החל לעבוד כמתרגם ספרים מצרפתית לרוסית במקביל לעבודתו עבור הבולשביקים. במסגרתה אף נפגש עם לנין, אך בחלוף הזמן נטש חוגים אלה וחבר לאנשי בוהמה צרפתיים. ב-1910 הופיע ספרו הראשון "שירים".
ארנבורג נולד בקייב למשפחה יהודית מבוססת שעברה ב-1895 למוסקבה. לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1905 הצטרף לפעילויות מהפכניות ובלתי חוקיות של הבולשביקים נגד משטרו של הצאר. הוא נעצר ב-1908 ונכלא בבית מעצר במשך כחצי שנה ובשלהי שנה זאת היגר לצרפת. בפריז החל לעבוד כמתרגם ספרים מצרפתית לרוסית במקביל לעבודתו עבור הבולשביקים. במסגרתה אף נפגש עם לנין, אך בחלוף הזמן נטש חוגים אלה וחבר לאנשי בוהמה צרפתיים. ב-1910 הופיע ספרו הראשון "שירים".
בשנות מלחמת העולם הראשונה שימש ככתב צבאי עבור העיתונות הרוסית. ב-1917 חזר לרוסיה אולם התנגד נחרצות למהפכה הבולשביקית שהתחוללה בה ולשלטון הקומוניסטי, לאחר שנאסר על ידי המשטרה החשאית הבולשוויקית יצא ב-1921 את גבולות המדינה, תחילה לגרמניה ולאחר מכן לצרפת, בה התגורר עד 1940. במסגרת עבודתו העיתונאית ערך ארנבורג מסע ברחבי אירופה ולאחר עליית היטלר ב-1933 היה לאחד משופרי התעמולה הסובייטית הבולטים נגד שלטון הנאצי באירופה.
עם פלישת הנאצים לצרפת ב-1940 מצא ארנבורג מחסה בשגרירות הסובייטית בעיר ושב לברית המועצות, שם כתב את ספרו "נפילת פריז". בספר זה הוא דן ומתמודד עם הנסיבות והגורמים הפוליטיים, ההיסטוריים והמוסריים שהביאו לתבוסת הצרפתים למול הפלישה הגרמנית. כמו כן אסף ארנבורג עם הסופר היהודי וסילי גרוסמן חומר רב על שואת יהודי ברית המועצות אשר ראה אור ב"ספר השחור", ברוסית וביידיש. במאמרו הנודע "הרוג", שפורסם בקיץ 1942, הטביע את הסיסמא "להרוג את הגרמנים", שהחלה להופיע בכרזות סובייטיות רבות, ובעקבות זאת אף קרא היטלר לתלותו.
ארנבורג נחשב ל"שורד האולטימטיבי", אשר שרד בפליאה טיהורים רבים. כיום סוברים החוקרים כי הטורים שפרסם בעיתונות באשר לצורך להילחם בגרמנים במלוא העוצמה השפיעו עמוקות על הלך הרוח בקרב החיילים הסובייטים.
יחסו של ארנבורג לעם היהודי היה מורכב. מחד גיסא הוא טען במאמר בעיתון כי אחדותם של יהודי העולם מבוססת על רדיפתם בלבד – ולא על מצע תרבותי משותף – אולם מאידך מעולם לא התנהג כיהודי מתבולל, ואדרבא – מפגשיו השונים עם האנטישמיות בחייו חיזקו את זהותו כיהודי. הוא הוזמן לכתוב ב"פראבדה" – עיתון המפלגה הקומוניסטית שנחשב לספינת הדגל של המפלגה ולבמה המרכזית שלה – ובין היתר פרסם מאמר נרחב בספטמבר 1948, חודשים ספורים לאחר הקמת מדינת ישראל, ובו פנה לאזרחי המדינה הצעירה והציע להם לאמץ לחיקם את עקרונות הקומוניזם ולהתרחק מהאינטרסים של ארצות הברית. בין היתר טען ארנבורג, שכתב את המאמר כפי הנראה על פי הוראתו של סטלין, כי "בנוסף לפלישה של הצבאות הערבים-אנגלים, ישראל חווה פלישה אחרת, פחות רועשת אבל לא פחות מסוכנת – פלישת ההון האמריקני-אנגלי... נציגי המון הפועלים אינם עומדים בראש מדינת ישראל" (בתרגום חפשי).
החלק היהודי בארכיון של ארנבורג, הכולל את החומרים שליקט לצורך פרסום "הספר השחור", הוברח מברית המועצות לישראל לבקשתו ושוכן כיום ב'יד ושם'.
סופר יהודי נוסף שזכה להתנוסס על גלוית הדפס מרוסיה הוא לב ונימינוביץ' ניקולין (1967-1891), חתן פרס סטלין שהיה בין היתר משורר, מחזאי ועיתונאי.
ניקולין נולד בז'יטומיר שבאוקראינה וב-1910 החל את פעילותו הספרותית, במקביל לסיום לימודיו בבית הספר למסחר באודסה. בראשית דרכו פרסם בעיתונות באודסה שירים, כתבות סאטירה ופיליטונים. לאחר מכן למד בסורבון ומוסקבה. בשנת 1919 החל לעבוד בתפקידים סובייטים בלשכת העיתונות. ניקולין אף השתתף במלחמת האזרחים ברוסיה.
ניקולין היה סופר פורה. במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת, היה ניקולין עוזר הקונסול הרוסי בקבול. בשנות השלושים עבד בעיתון הקומוניסטי "פראבדה" וב-1940 הצטרף כחבר במפלגה הקומוניסטית, ובמקביל פרסם ספרים ותסריטים. בשנות מלחמת העולם השנייה שימש ככתב צבאי של מספר עיתונים והיה אחד ממייסדיו של מגזין לספרות זרה, שצבר פופולאריות רבה בברית המועצות. במשך חייו היה ניקולין פעיל ציבור ובין השאר שימש במשך שנים רבות כסגן נשיא האגודה של ברית המועצות-צרפת.
לא רק סופרים יהודיים ואוחזים בעט הונצחו בדברי דואר ברוסיה בשנה החולפת. האורתופד היהודי ד"ר גבריל אברמוביץ' איליזרוב (1992-1921) שכבר הונפקה מעטפת הדפס לזכרו בשנת 2011, זכה השנה למעטפה נוספת. ד"ר איליזרוב ידוע בעולם הרפואה כמי שהמציא מתקן להארכת גפיים ואף פיתח טכניקה ניתוחית, הנושאים את שמו.
איליזרוב נולד במזרח פולין (כיום חלק מבלרוס) למשפחת איכרים יהודית קווקזית דלת אמצעים שהיגרה מאזרבייג'ן ושבה אליה זמן קצר לאחר לידתו. לאחר שרופא סייעו לו להחלים בצעירותו מהרעלת מזון החל להתעניין ברפואה, רק בגיל 11 נשלח ללימודי בית הספר היסודי, אולם השלים במהרה את פעריו הלימודיים ובשנת 1939, בהיותו בן 18 בלבד, נרשם ללימודי רפואה בחצי האי קרים. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1941, הועתק מקום לימודיו לקזחסטן ובשל מחסור במזון וכסף עבד במקביל ללימודיו בפריקת קרונות משא עד תום המלחמה.
בשנת 1944 סיים את לימודיו ונשלח כרופא משפחה בעיירה בסיביר. חלק גדול מהפציינטים שלו היו פצועי מלחמה עם שברים שלא התאחו ובהיעדר אמצעי תקשורת נאלץ להתמחות בתחום בכוחות עצמו. ב-1950 הועבר למחלקה הכירורגית בבית חולים בעיר קורגן, שם המשיך בניסיונות של רפואת שברים והארכת גפיים והחל לחקור דרכים לשיפור יכולת העצם להתאחות. ב-1954 נרשם פטנט על שמו, עבור מתקן להארכת כפיים שפיתח בשנותיו אלה.
איליזרוב סבל בחייו מבעיית אמינות מטעם הממסד הרפואי באשר לשיטות שפיתח, אשר הניבו תוצאות טובות מכפי שניתן היה לשער. השלטונות העדיפו להפלותו עבור רופאים מוכרים יותר, ובמהלך השנים היו רבים שהעתיקו את פיתוחיו בשינוי קל וניכסו לעצמם את המצאתו. אולם רופאים אלה לא עמדו במבחן הזמן, ועם השנים ביסס ד"ר איליזרוב את מעמדו כאורתופד מוצלח. בשנת 1961 הקים בבית החולים בקורגן בית חולים לשיקום כירורגי ואורתופדי, אותו ניהל עד מותו, אשר נחשב למכון האורתופדי הגדול בעולם.
לאחר שניתח ב-1980 עיתונאי איטלקי נודע, פורסמה כתבה על הצלחת הניתוח ושמעו של איליזרוב יצא למרחקים. ב-1987 החלה תכנית להטמעת שיטתו במוסדות רפואיים בארצות הברית.
במאמר הבא נסיים את סקירת ההנפקות בנושא יודאיקה מטעם מדינות חבר העמים, עם פריטי דואר נוספים מרוסיה וכן מספר פריטים שהופיעו באוקראינה, בלרוס וקירגיסטן.
