מיה רשף - צבע חיים וטבע

פרטים
כניסות: 9419
מיה רשף


002נולדתי ב-1929 בגשר הישנה, טרם העליה לאשדות יעקב, לאמי אסתר (לבית שוורץ), ולאבי זאב קרפ ואחות לאליעזר. הורי היו בקבוצה המייסדת של יישוב חדש, שמצא מקום זמני בכפר הערבי הנטוש ג'אסר-א-זרקא (זו גשר), ורק אחרי אחת עשרה שנה זכו לעבור ליישוב הקבע-קיבוץ אשדות יעקב.
אהבתי את השמלה הקטנה הראשונה שלי, שתפרה לי דודה מלכה, ליום הולדתי הראשון. אהבתי ללכת עם אמי לעת ערב ולשבת על ברכיה, על סלע שלשפת הירדן ליד הגשר הרומי. אהבתי לרחוץ ולהשתכשך בירדן, עם כל הילדים ועם אסתר הגננת. לא אהבתי שגילחו את שער ראשי ל"גילוחס", כמו לשאר ילדי הגן. נהניתי לקלוע שתי צמות קטנות בהירות, שהלכו והתארכו והפכו לסמל. הרגשתי היטב את האדמה ורגביה כשהלכתי יחפה, ברוב ימות השנה. אהבתי, שמחתי, השתובבתי-בלינה המשותפת בקיבוץ. היינו בקבוצה מעט ילדים וגדלנו ביחד, יוצרים הווי חיים מיוחד ושונה מזה של משפחה רגילה. רק בשעות אחר-הצהריים נפגשנו עם הורינו לבילוי משותף, כאשר עם רדת הלילה ליוו אותנו לבית הילדים, נישקו, אמרו לילה טוב והלכו. נשארנו רק הילדים, לרוב ארבעה בחדר, והתחלנו לשחק, לשיר, לפטפט ולהשתובב – כמה טוב. אהבתי לתפור שמלות לבובות, לסרוג לעצמי סוודר מצמר כבשים תוצרת המשק, ולרקום חולצות לי ולאחרים, לרוב בדוגמאות של צלבים.
למדתי לשחות בתעלת המים, קרוב למקום חיבורה לאגם נהריים. זו ראשיתה של תהילה.
 
שחיתי הרבה, גם להנאתי וגם בתחרויות אזוריות וארציות,עד שהשגתי מקומות ראשונים ואף זכיתי להיות שיאנית ארצית. ניגנתי בחלילית, ולימים גם בכינור שהביא יעקב שוורצמן (חבר הקיבוץ) מאנגליה. לא יצא מזה כלום. אהבתי לקפוץ, לרוץ, לטפס ואהבתי זו נותבה לתחרויות באתלטיקה קלה ובכדורסל. לא ידעתי לשיר נכון ולכן לא שותפתי במקהלת הילדים. אבל שרתי הרבה בכל שירה בציבור, ובקול רם. זכיתי לעבור קורס מכי"ם בגדנ"ע והדרכתי בעמק, במיוחד בנים ואפילו בטבריה. רקדתי עד בלי די בהופעות בחגי המשק, ובערבי שבת-עד כלות, לצלילי הפסנתר והאקורדיון. חגגתי את חגי הקיבוץ שהיה להם דפוס מיוחד, שהורכב ממסורת יהודית שנוספו אליה מרכיבים חקלאיים ושירים של ארץ ישראל המתחדשת. גיליתי רצינות ואחריות בלימודים גם בימי שרב, כשישבנו בכיתות על הריצפה הקרירה, לבושים בתחתונים ובגופיות. לא קיבלתי תעודת בגרות, כנהוג בקיבוצים של פעם. סמכו על הרצון, הכנות המסירות והבגרות האישית שלנו (היינו כל כך תמימים...) האדרנלין שפע בקרבינו והעניק לנו כוחות והעזה בטיולים רגליים בכל דרכי והרי ארץ ישראל: חצינו עמקים, העפלנו לפסגות, ביקרנו ביישובים –וכך קשרנו את גורלנו למולדת שלנו. שנת תש"ח-סיימנו תיכון, הוכרזה המדינה, ואני עדין באשדות המופגזת – מסייעת בטיפול במשק החי, ובחיילי גדוד 12, שהפכו את הקיבוץ לבסיסם, מכאן יצאו לפעולות באיזור.
 
003 aזכיתי אחרי מאמץ להתגייס לפלמ"ח ולשרת בו במיוחד כמזכירתו של דדו, מפקד הגדוד הרביעי, אחרי אימון בנשק שניתן לעולים חדשים, שמיד נשלחו לקרבות סביב ירושלים. עם פירוק הפלמ"ח עברתי לגדוד 13 בחטיבת גולני, גדוד נפלא של בני העמקים. בצבא הועמדו בפני אתגרים חדשים וחשובים והרגשתי את חלקי בהקמת המדינה הצעירה. הגורל הפגיש אותי בצבא עם יהודה, שלימים יהיה יהודה שלי. הישווצתי כשנבחרתי להשתתף בנבחרת הארצית של נשים בכדורסל, שיצאה לאליפות אירופה (נשים) בעיר בודפשט בהונגריה. התרגשתי ברומנים ראשונים, במבטי עיניים לוהטים, בחיבוקים מהססים ובנשיקות חטופות-גם חיזרתי וגם חוזרתי. עבדתי בכל שנות ילדותי ונעוריי בחקלאות, בענפי המשק השונים: חלבתי ארבע פרות בגיל עשר, הרביתי לנכש ולגזום בגן הנוי, לגזוז צמר ולחלוב כבשים בדיר, לרעות את הצאן, וגם להביא ל'חברה' מילונים ואבטיחים מגן הבית. קיבלתי את "עול התנועה" והפכתי למורה בכיתה א'. הצצתי ונפגעתי-התאהבתי בילדים ובעבודה עמם. נשלחתי ע'י הקיבוץ ללמוד הוראה, ומאז זה היה עולמי המיקצועי, תחילה כמורה ועשרים שנה כמנהלת בית ספר. ההוראה היתה עבורי עבודת קודש. גם זכיתי שיוקירו את עבודתי ויעניקו לי פרסים, ביניהם "פרס חינוך". 
 
נישאתי ליהודה, בחיר לבי, ב-26.9.52 . אהבתי את יהודה והוא החזיר לי אהבה. למשפחה שהקמנו הייתה המשמעות
החשובה ביותר בחיינו. וכשילדתי את מיכל בכורתנו-לא הייתה שמחה גדולה מזו. וכשנוספה בתנו זהר – נוספה שמחה לזו הראשונה. גם קשיים פקדו אותי באותה שנה: אבי מת, אחריו גם סבי, יהודה נפצע בפעולת תגמול, ואז החליט לחזור לצבא קבע-ומשפחתנו עזבה את הקיבוץ ועברה לרמת-גן. מעבר זה מהקיבוץ לעיר הייה משמעותי עבורי: ערכי החינוך, ערכי העבודה והחברה היו דרך חיים, רוויה בהמון הרגלים, חוויות, זכרונות ורגשות. הקיבוץ היה עבורי בית.
 
003 bהשנים רדפו זו אחר זו בחיי הבוגרים. בכל האירועים הטובים והרעים, המשמחים והעצובים, בכל הניצחונות והכשלונות -תמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה והמשכתי קדימה, בתקווה שהמחר יהיה טוב. התרגשתי עם כל אירוע בחיי בנותיי: השרות בצבא ובמשטרה, לידת הנכדים הצלחות בקריירה, ועכשיו נוספת הציפיה לנינים. שנינו, יהודה ואני, ביקשנו תמיד להיות בין הראשונים, הן בבחירת התפקידים, והן בביצועם. דרשנו מעצמנו וגם מאחרים, להגיע לתוצאות הטובות ביותר. הרגשנו כי אנו משלימים זה את זה ומתקדמים במקביל, מה שהיטיב עם שנינו. עד שיהודה נפל ולא קם. חצי ממני נלקח עמו. מותו של יהודה, חברי, אישי ואב בנותי העיב עלי. הוא חסר לי מאד מאד. מצאתי את עצמי לבדי, גימלאית שמחפשת את דרכה.
 
גיליתי את הזמן הפנוי ואת יתרונותיו והתחלתי למלאו בהנאה וענין. אחת ההנאות הנפלאות שלי – הוא הציור. מצאתי בשירה של מירה מאיר "אני אוהב לצייר" את המאוויים והרגשות המבקשים להתפרץ בביטוי: "אני יכול ליברוא לי את הכל". וכך פותח לי הציור דלתות ושערים ומוליך אותי במשעולי הארץ, קוטף לי פרחים וזורח עמי כל בוקר.  אימצתי לי את האימרה "יש לך מכחול, יש לך צבעים, צייר לך גן-עדן והיכנס לתוכו". וכשציורי מסביב לי אני מרגישה ממש באותו גן-עדן.
 
 

 

הוסף תגובה

לתשומת ליבך תגובות לא הולמות ייחסמו!

קוד אבטחה
רענן